שוטוב איגור נ' עירית חיפה אגף הפיקוח הכללי 

בתי המשפט
עתמ004218/07
בימ"ש לעניינים מינהליים חיפה

31/07/2007
תאריך:
בפני כב' השופט: ר. שפירא

העותר
שוטוב איגור ת"ז 310579370
בעניין:

נ ג ד


המשיבה
עירית חיפה-אגף הפיקוח הכללי
מחלקת חניה


מיני-רציו:
* רשויות מקומיות - גבייה - קנס
עתירה מנהלית בה מבוקש להורות למשיבה לחייב את העותר בתשלום סך של 1,517 ש"ח בלבד בגין אי תשלום דו"חות חנייה ולבטל את חיובו על שאר הסכום שבגינו ננקטו הליכי גביה, מאחר שלטענתו חלק הארי של דו"חות החנייה התיישנו ואין לגבותם.
.
בית המשפט דחה את העתירה, מן הטעמים הבאים:
יש לדחות את העתירה הן מטעמים של אי ניקיון כפיים ושיהוי והן לגופו של עניין. באשר לטענת המשיבה לחוסר סמכות בית משפט זה, אין לקבל טענה זו וזאת לאור סעיף 8(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים.
העותר טוען כי לא קיבל את הקנסות ולא ידע עליהם. העותר טוען להתיישנות העונש מכוח סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. לכן ניתן להסיק מהעתירה בכללותה כי טענתו היא לעניין התיישנות הקנסות, כלומר, העונש. על כן, ניתן לדון בעתירה לעניין טענות העותר כנגד החלטת המשיבה בעניין התיישנות הקנסות.
העותר טוען כי אישורי המסירה שצורפו לתשובת המשיבה הינם כוזבים ואינם נושאים את חתימתו. העותר איננו מבסס טענה זו ומדובר בטענה סתמית. אין לקבל את טענות העותר כי לא נשלחו אליו הודעות. יש לקבוע כי העותר בחר להתעלם מההודעות ולא לשלם את הקנסות. על כך יש להוסיף כי למשיבה עומדת חזקת התקינות של פעולת הרשות.
יש לקבל את טענת המשיבה כי לא חלה התיישנות על הקנסות, מאחר שטענת המשיבה, כי פעלה לביצוע הגביה ולא חלפו 3 שנים בהן לא בוצעה פעולת גביה, לא נסתרה על ידי העותר.
לא ניתן לקבל את טענתו של העותר כי לא קיבל הודעה או התראה בנוגע לאף אחד מן הקנסות או בנוגע לעיקול שהוטל על רכבו ויש לקבוע כי טענתו לעניין אי ידיעה על הקנסות נטענה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. ניתן לקבוע גם כי העותר השתהה בהגשת העתירה בצורה בלתי סבירה.
פסק דין


המחלוקת בתמצית וטיעוני הצדדים:

בפני עתירה מנהלית בה מבוקש מביהמ"ש להורות למשיבה, עיריית חיפה, לחייב את העותר בתשלום סך של 1,517 ש"ח בלבד בגין אי תשלום דו"חות חנייה ולבטל את חיובו על שאר הסכום שבגינו ננקטו הליכי גביה, מאחר שלטענתו חלק הארי של דו"חות החנייה התיישנו ואין לגבותם.

כנגד העותר קיימים 44 דו"חות חניה שניתנו על ידי המשיבה החל מדצמבר 1995. העותר טוען כי ביום 17.4.07 בוצע עיקול מיטלטלין על ידי גובה מס מטעם המשיבה, על פי כתב הרשאה לפרוץ ולמכור מיטלטלין מיום 8.1.07, וזאת בגין אי תשלום דו"חות חנייה בסך כולל של 12,190 ש"ח. ביום 15.5.07 שלח ב"כ העותר מכתב למשיבה בו הועלתה טענת העותר כי הוא לא קיבל כל דרישה ו/או מכתב ו/או התראה קודמת בעניין אי תשלום דו"חות החנייה. כן נטען כי העותר לא יודע בגין אילו דו"חות הוא מחויב ומהם תאריכי הדו"חות אשר בגינם החלה המשיבה לנקוט בהליכים נגדו. המשיבה השיבה לעותר, במכתב בו פורט החוב של העותר, כי משלוח הודעת תשלום הקנס מהווה ראיה כי ההודעה נמסרה. העותר שלח למשיבה מכתב נוסף בו טען כי חלק הארי של דו"חות החנייה התיישנו, מאחר שמדובר בדו"חות שניתנו החל משנת 1995 ועד שנת 2006. על כן, ביקש העותר לעדכן את סכום החוב מסכום של 12,190 ש"ח לסכום של 1,517 ש"ח בלבד. זאת על פי חישוב ממועד מתן ההתראה ביום 8.1.07 ועד 3 שנים אחורה, דהיינו, 8.1.04.

העותר ביקש מהמשיבה להמציא הוכחה כי הדו"חות נמסרו כחוק ובמכתב התשובה של המשיבה מיום 11.6.07 נטען כי הודעות הקנס נשלחו בדואר רשום על פי המאגר במשרד הרישוי ומשלוח הדואר מהווה ראיה. לטענת המשיבה, הליכי הגבייה המנהלית עוצרים את מרוץ ההתיישנות. בתאריך 21.6.07 בוצע על ידי המשיבה עיקול ותפיסה של רכבו של העותר בהתאם לכתב הרשאה מיום 22.4.07.

העותר טוען כי בהימנעותה של המשיבה מהצגת אישורי המסירה היא מחזקת את טענותיו כי לא הומצאו לו כל הודעות קנס. כן טוען הוא כי, כאמור, על חלק ניכר מדו"חות החנייה חלה התיישנות ואין לגבותם. הוא טוען כי המדובר בעונש שהוטל ולא הוחל בביצועו, מאחר שלא הומצאו לו הוכחות כי אכן נמסרו הודעות הקנס בדואר רשום. על כן, טוען העותר כי תקופת ההתיישנות במקרה זה הינה 3 שנים בהעדר הצגה של אישור מסירה תקף ולכן חלה התיישנות על דו"חות שניתנו לפני תאריך 8.1.04 ויש להפחית את סכום החוב לסך של 1,517 ש"ח בלבד.

המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף ו/או לגופו של עניין מאחר שמדובר בתקיפה של הליך פלילי באמצעות הליך אזרחי, מכיוון שעניין התיישנות העבירה הינו עניין של סדר דין פלילי, ולכן אין זה מתחום סמכות של בימ"ש זה לדון בטענות העותר. כן טוענת המשיבה כי על פי סעיף 14 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים העוסק בהגשת עתירה כנגד החלטת רשות לפי פקודת התעבורה לא ניתנה לבימ"ש זה הסמכות לדון בענייננו.

המשיבה טוענת כי לעותר 44 דו"חות חניה בלתי משולמים הרשומים על שמו וכי העותר קיבל עליהם התראות והודעות דרישה שנשלחו על ידי המשיבה לכתובתו של העותר. המשיבה טוענת כי מאישורי המסירה שצורפו לתשובתה לעתירה עולה כי העותר ידע על הקנסות וטענתו כי לא ידע ו/או לא קיבל התראה/דרישה בגין דו"חות החנייה נטענה בחוסר תום לב ובמטרה להסתיר את האמת מעיני ביהמ"ש. כן טוענת המשיבה כי בכך שהעותר לא שילם גם את הדו"חות שכנגדם הוא אינו טוען להתיישנות יש משום חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים ויש לדחות את העתירה מטעם זה.

כמו כן, טוענת המשיבה כי עתירתו של העותר מוגשת בשיהוי העולה על שבע שנים, זאת לאור אישורי המסירה מהשנים 1998, 2004 ו- 2005, אשר שניים מהם חתומים, מהם עולה כי העותר ידע על הדו"חות כבר בשנת 1998. על כן, לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה גם מטעם זה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי העותר לא הציג כל ראיה שיהא בה על מנת לתמוך בעמדתו כי לא ידע על הדו"חות ולכן לא שילם את הקנסות.

דיון:

יש לדחות את העתירה הן מטעמים של אי ניקיון כפיים ושיהוי והן לגופו של עניין. אפרט להלן.

באשר לטענת המשיבה לחוסר סמכות בימ"ש זה לדון בעתירה סבורני כי אין לקבל טענה זו וזאת לאור סעיף 8(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע כי בימ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה העוסקת ב:
"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; ...".

על כן, בימ"ש זה מוסמך לדון בעתירה כנגד החלטת המשיבה לנקוט הליכי גביה ולא לבטל את הקנסות של העותר עליהם, לטענתו, חלה התיישנות.

בנוסף, המשיבה טוענת כי מדובר בעתירה התוקפת הליך פלילי באמצעות הליך אזרחי וזאת מכיוון שלטענתה העותר מבקש לקבוע כי העבירה התיישנה (דו"ח החניה) ולא הקנס. נכון שמלשון העתירה, שאיננה ברורה דיה, יכולה הייתה המשיבה להגיע למסקנה זו, כי הכוונה הינה לטענה כנגד התיישנות הדו"חות ולא הקנסות, אך מקריאת העתירה בכללותה עולה כי העותר איננו טוען כנגד חוקיות הטלת הקנסות או כנגד העבירות עצמן. העותר טוען כי לא קיבל את הקנסות ולא ידע עליהם. העותר טוען להתיישנות העונש מכוח סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. לכן ניתן להסיק מהעתירה בכללותה כי טענתו היא לעניין התיישנות הקנסות, כלומר, העונש. על כן, סבורני כי ניתן לדון בעתירה לעניין טענות העותר כנגד החלטת המשיבה בעניין התיישנות הקנסות ובכל מקרה, ככל שהעתירה מתייחסת לטענות כנגד הדו"חות עצמם, הרי שאין זו המסגרת המתאימה להעלאת טענות אלה ובימ"ש זה לא ידון בטענות כנגד הטלת הדו"חות.

באשר לטענת העותר בדבר התיישנות הקנסות, הרי שמדובר בעבירות מסוג חטא ולכן על ביצוע העונש חלה תקופת התיישנות של 3 שנים (סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). על מנת שתחול ההתיישנות, לא די להראות שחלפה תקופת ההתיישנות והקנס טרם נגבה. יש להראות כי במשך תקופה של למעלה מ-3 שנים לא ננקטו כל הליכי גביה. כדי להראות שהופסק מרוץ ההתיישנות, אין צורך להראות שהוחל בריצוי העונש. די להראות שהוחל בביצועו ולעניין זה די שנשלחו דרישות תשלום. די במשלוח דרישה, למענו הנכון של הנענש, וכל עוד הרשות מעבירה דרישה/התראה על אי תשלום הקנסות אחת ל- 3 שנים, העונש/הקנס אינו מתיישן (ראה: בג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב, תק-על 98(2), 1644).

העותר טוען כי אישורי המסירה שצורפו לתשובת המשיבה הינם כוזבים ואינם נושאים את חתימתו של העותר. העותר איננו מבסס טענה זו ומדובר בטענה סתמית שלא נתמכת בראיות או בעובדות. המשיבה הגישה לביהמ"ש "דו"ח היסטוריית מצבים" המצביע על כך כי נשלחו לעותר הודעות והתראות בעניין הדו"חות והקנסות שהוטלו עליו וכן הוצגו אישורי מסירה המעידים כי נמסרו לעותר הודעות מטעם מחלקת החנייה של המשיבה. אישור המסירה משנת 1998 חתום על ידי העותר (ראה נספח י"ג לתשובת המשיבה לעתירה - מסמך משנת 1998). חלק מההודעות נמסרו לידיו של העותר אך הוא סירב לחתום, כך לפי אישורי המסירה (ראה נספחים ד' ו-ד'1 לתשובת המשיבה - מסמכים משנת 2005), וחלקן לא נדרשו על ידו (נספח ה' לתשובת המשיבה - מסמך משנת 2002). המשיבה טוענת כי מ"דו"ח היסטוריית מצבים" שלה עולה כי נשלחו לעותר התראות בנוגע לחובות והמשיבה מציגה לביהמ"ש דו"ח כזה בנוגע למשלוח התראות בעניין 5 דו"חות מתוך 44 הדו"חות של העותר. מהדו"ח עולה כי אף הוטל עיקול ברישום על הרכב נשוא העתירה בשנת 2005.

אמנם ההודעות נשלחו לכתובות שונות, לפי טענת המשיבה לכתובות שעל פי מרשם בעל הרכב, אך העותר לא העלה כלל טענה כי הכתובות אליהן נשלחו ההודעות הינן כתובות שגויות שאינן שייכות לו ולכן יש להניח כי המשיבה אכן שלחה את ההודעות לכתובת הרשומה, ובכל מקרה, העותר הרי חתום על אישור המסירה משנת 1998 ולכן ניתן לקבוע כי המשיבה הוכיחה טענתה כי העותר ידע על קיומם של קנסות ודו"חות חניה. העותר אף לא טען בפני כי החליף את כתובת מגוריו או כי הייתה סיבה אחרת כלשהי לכך שהודעות שנשלחו לכתובתו הרשומה לא הגיעו ליעדן ועל כן סבור אני כי אין לקבל את טענותיו של העותר כי לא נשלחו אליו הודעות ו/או התראות בעניין הקנסות שבנדון.

כאמור, הראיות שהוצגו על ידי המשיבה מתייחסות למדגם מתוך 44 הדו"חות של העותר, אך מאחר שהעותר לא הצליח לסתור את הראיות שהוצגו מטעם המשיבה ולהוכיח טענתו כי לא ידע על קיומם של הדו"חות והקנסות, אין לקבל טענתו הסתמית, שאיננה מבוססת בכל ראיה, כי מעולם לא נשלחה אליו כל הודעה בנוגע לקנסות שבנדון. על כן, יש לקבל את הראיות שהוצגו מטעם המשיבה ולקבוע כי המשיבה שלחה לעותר הודעות והתראות, אך העותר בחר להתעלם מהודעות אלה ולא לשלם את הקנסות. כך גם לא הוצגה כל תשתית עובדתית לטענתו של העותר כי לא קיבל את שאר הדו"חות, פרט לטענה סתמית שנטענה.

על כך יש להוסיף כי למשיבה עומדת חזקת התקינות של פעולת הרשות ויש להניח כי פעלה כדין בעניין, במיוחד במקרה זה, לאור הראיות שהוצגו על ידה כי אכן שלחה לעותר הודעות ולא שקטה על שמריה בניסיונות הגביה של הקנסות שבנדון.

על פי הדו"ח שהוצג על ידי המשיבה, הקנסות נשלחו גם בדואר רשום וגם בדואר רגיל. חלק מהדרישות התקבלו בכתובתו של העותר וחלקם הגיעו לכתובת, אך איש לא טרח לאסוף אותם ולכן חזרו בציון "לא נדרש". על כן, כאמור, סבורני כי המשיבה הציגה ראיות לכאורה להוכחת טענותיה, ראיות שלא נסתרו על ידי העותר. על כן יש לדחות את העתירה מכיוון שהעותר לא הוכיח טענותיו בעניין אי ידיעתו על קיומם של הקנסות. יש לקבל את טענת המשיבה כי לא חלה התיישנות על הקנסות, מאחר שטענת המשיבה, כי פעלה לביצוע הגביה ולא חלפו 3 שנים בהן לא בוצעה פעולת גביה, לא נסתרה על ידי העותר.


בנוסף, סבורני כי העותר הגיש עתירה זו בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. מן הנתונים שהוצגו לביהמ"ש על ידי המשיבה עולה כי לעותר דו"חות רבים, כ- 44, כי נשלחו לעותר התראות והודעות על הקנסות לכתובתו הרשומה וכי אף הוטל עיקול על רכבו בשנת 2005. כאמור לעיל, הראיות שהוצגו מטעם המשיבה, המעידות על מסירת הודעות לעותר בעניין הקנסות ובעניין העיקול על רכבו, לא נסתרו על ידי העותר. על כן, לא ניתן לקבל את טענתו של העותר כי לא קיבל הודעה או התראה בנוגע לאף אחד מן הקנסות או בנוגע לעיקול שהוטל על רכבו ויש לקבוע כי טענתו לעניין אי ידיעה על הקנסות נטענה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, מאחר שהעותר ידע על קיומם של הקנסות, נמנע מלשלמם במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו, ומטעם זה יש לדחות את העתירה.

לאור האמור לעיל, סבורני כי העותר ידע על הקנסות לכל הפחות בשנים 1998, 2004 ו- 2005, בהן, כאמור לעיל, הוכח על ידי המשיבה כי נשלחו לעותר התראות על הקנסות והעותר אף חתם על אישור המסירה ממרץ 1998. חתימתו במרץ 1998 מהווה ראיה לתקינות משלוח הקנסות אליו. מאחר שראיות אלה, שהוצגו על ידי המשיבה, לא נסתרו על ידי העותר, ניתן לקבוע גם כי העותר השתהה בהגשת העתירה בצורה בלתי סבירה ויש לדחות את העתירה גם מטעמים של שיהוי בהגשתה.

סיכום:

אשר על כן, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי יש לדחות את העתירה הן מטעמים של שיהוי, חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים והן לגופו של עניין מאחר שהעותר לא הוכיח את טענותיו כי המשיבה לא פעלה כדין בגביית הקנסות ו/או כי חלה התיישנות על חלק מהקנסות בשל אי ביצוע הליכי גביה.

העותר ישלם למשיבה את הוצאותיה ושכר טרחת עורך דינה בהליך שבפני בסכום כולל של 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

5129371
54678313

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

5129371
54678313
ניתן היום ט"ז באב, תשס"ז (31 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.


ר. שפירא 54678313-4218/07

ר. שפירא, שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה